טור לא יכל לסבול את הזעקות. הכבשה התנועעה, חסרת עונים, והוא הרגיש אחראי לכך.
הדחף הראשוני של טור היה להסתובב ולרוץ, אבל הוא כבר ידע שזה יהיה חסר תועלת. החיה הזו יכלה לרוץ מהר יותר מכל דבר. ריצה רק תעודד אותה. והוא לא יכל להשאיר את כבשתו למות ככה.
הוא נעמד קפוא מפחד, וידע שחייב לפעול בדרך כלשהי.
הרפלקסים שלו תפסו פיקוד. הוא הושיט את ידו לתוך נרתיקו, הוציא אבן, והכניס אותה בתוך הקלע שלו. עם יד רועדת, הוא מטח, לקח צעד קדימה, והשליך.
האבן שטה דרך האביר ופגע במטרתה. ירייה מושלמת. היא פגע לכבשה בגלגל העין, והמשיכה פנימה אל תוך מוחה.
הכבשה הפכה לרפויה. מתה. טור חסך מהחיה את הייסורים.
הסיבולד נעץ מבט, נעוצבן שטור הרג את הצעצוע שלו. הוא פתח את לסתות הענק שלו באיטיות והפיל את הכבשה, אשר נחתה עם חבטה על רצפת היער. ואז הוא כיוון את מבטו על טור.
הוא נהם בצליל עמוק ורשע שעלה מתוך בטנו.
בעוד שהחיה ארבה לכיוונו, טור, הלב דופק, הכניס אבן נוספת לתוך המקלע שלו, נשען לאחור, והתכונן לרות שוב פעם.
הסיבולד שזינק לתוך ריצה מהירה, נע מהר מכל דבר שטור ראה מתי שהו בחייו. טור לקח צעד קדימה והשליך את האבן, מתפלל שהוא יפגע, מבין שלא יהיה לו זמן לירייה נוספת לפני שהחיה תשיג אותו.
האבן פגע לחיה בעינה הימני, והוציאה אותה החוצה. הייתה זו זריקה עצומה, כזו שהייתה מפילה חיה קטנה יותר על ברכיה.
אבל זו לא הייתה חיה קטנה יותר. היצור הזה היה בלתי ניתן לעצירה. הוא צווח מהנזק, אבל מעולם אפילו לא האט. אפילו ללא עין אחת, אפילו עם אבן תקוע בתוך מוחו, הוא המשיך להסתער ללא מחשבה על טור. לא היה שום דבר שטור יכל לעשות.
רגע מאוחר יותר, החיה הייתה עליו. היא הוציאה את הציפורניים הענקיות שלה וחבטה בכתפו.
טור צווח. ההרגשה הייתה כאילו שלוש סכינים חתכו דרך בשר גופו, דם חם גועש בלי סוף מתוכו.
החיה רתקה אותו לאדמה, עם כל הארבעה. המשקל היה עצום, כמו פיל העומד על חזהו. טור הרגיש את בית החזה שלו נשבר.
החיה הרימה את ראשה לאחור, פתחה רחב את לסתותיה כדי לחשוף את הניבים שלה, והתחילה להוריד אוותם לכיוון גרונו של טור.
ברגע שעשתה זאת, טור הושיט את ידיו ותפס בגרונה; היה זה כמו להחזיר בשריר אחיד. טור בקושי יכל להיאחז. ידיו התחילו לרעוד, בעוד שהניבים ירדו יותר ויותר למטה. הוא הרגיש את הנשימה החמה
שלו על כל פניו, הרגיש את הריר מטפטף על צווארו. קול רעם יצא מעמקי חזהו של היצור, שורף את אוזניו של טור. הוא ידע שהוא הולך למות.
טור עצם את עיניו.
בבקשה, אלוהים. תן לי כוח. הרשה לי להילחם ביצור הזה. בבקשה. אני מתכנן לפניך. אני אעשה כל מה שתבקש. אהיה חייב לך חוב ענקי.
ומשהו קרה. טור הרגיש חום עצום עולה בתוך גופו שלו, עובר דרך עורקיו, כמו שדה אנרגיה הרץ דרכו. הוא פתח את עיניו וראה משהו שהפתיע אותו: מכפות ידיו נבע אור צהוב, וכשדחף הוא בחזרה לתוך צווארה של החיה, מדהים, אבל הוא היה מסוגל להשתוות לכוחה ולמנוע ממנה מלהתקרב.
טור המשיך לדחוף עד שהוא למעשה היה דוחף את גב החיה. כוחו גבר והוא הרגיש קליע תותח של אנרגיה – רגע לאחר מכן, החיה עפה באוויר לאחור, טור השליך אותה עשרה צעדים טובים. היא נחתה על גבה.
טור קם על רגליו, לא מבין מה התרחש.
החיה השתלטה שוב על רגליה. ואז, בזעם, היא הסתערה שוב – אבל הפעם טור הרגיש שונה. האנרגיה עברה דרכו; הוא הרגיש חזק יותר מאשר היה אי פעם.
כשהחיה צנחה לתוך האוויר, טור התכופף למטה, טפס אותו בבטנה, והשליך אותה, נותן למומנטום שלה למשוך אותה.
החיה עפה דרך היער, התרסקה לתוך העץ, וקרסה על האדמה.
טור הביט, נדהם. האם הוא רק עכשיו זרק סיבולד באוויר?
החיה מצמצה פעמיים, ואז הסתכלה על טור. היא קמה על רגליה והסתערה שוב.
הפעם, איך שהחיה זינקה, טור תפס אותה בגרונה. שניהם נפלו על האדמה, החיה מעל טור. אבל טור התגלגל מעליה. טור אחז בה, חונק אותה עם שתי ידיו, בעוד שהחיה המשיכה לנסות להרים את ראשה ולמשוך אותו עם ניביה. היא רק פספסה. טור, המרגיש את כוחו החדש, חפר את ידיו בפנים ולא עזב. הוא נתן לאנרגיה לעבור דרכו. ובקרוב, מדהים ככל שהיה, הוא הרגיש את עצמו חזר יותר מהחיה.
הוא חנק את סיבולד למוות. בסופו של דבר, החיה הפחה לרפויה.
טור לא עזב למשך דקה שלמה לאחר מכן.
הוא קם לאט, מחוסר נשימה, מביט למטה, עיניים פקוחות רחב, בעודו מחזיק את ידו הפצועה. מה קרה פה עכשיו? האם הוא, טור, הרג הרגע סיבולד?
הוא הרגיש שזה היה אות, ביום הזה מכל הימים. הוא הרגיש באילו משהו רב חשיבות קרה פה. הוא הרגע הרג את החיה המפורסמת והמפחידה ביותר בכל הממלכה. לבדו. ללא נשק. זה לא נראה אמיתי. אף אחד לא יאמין לו.
הוא הרגיש את העולם מסתובב כשהוא תהה איזה כוח השתלט עליו, מה היה פרוש הדבר, מי הוא היה באמת. האנשים היחידים הידועים כמחזיקים בכוח כזה היו הדרואידים. אבל אביו ואמו לא היו דרואידים, אז הוא לא יכל להיות אחד.
או שהוא כן יכל?
טור הרגיש שמישהו עומד מאחוריו, והסתןבב כדי לגלות את ארגון עומד שם, מסתכל על החיה.
"איך הגעת לכאן?" שאל טור, נדהם.
ארגון התעלם ממנו.
"האם הייתה עד למה שקרה?" שאל טור, עדיין לא מאמין. "אני לא יודע איך עשיתי את זה."
"אבל אתה כן יודע," השיב ארגון. "עמוק בתוך תוכה, אתה יודע. אתה שונה מאחרים."
"זה היה כמו... גל של עוצמה," אמר טור. "כמו כוח שלא ידעתי שיש לי."
"שדה האנרגיה," אמר ארגון."יום אחד תכיר אותו די טוב. אולי אפילו תלמד לשלוט בו."
טור חבק את כתפיו; הכאב היה מייסר. הוא הביט למטה וראה את ידו מכוסה בדם. הוא הרגיש מסוחרר, מודאג לגבי מה יקרה אם לא יקבל סיוע.
ארגון לקח שלושה צעדים קדימה, הושיט את ידו, תפס את ידו החופשייה של טור, והציב אותה חזק על הפצע. הוא החזיק אותה שם, נשען אחורה, ועצם את עיניו.
טור הרגיש תחושה חמה עוברת דרך גפו. תוך מספר שניות, הדם הדביק על ידו התייבש, והוא הרגיש את כאבו נדעך.
הוא הביט למטה ולא הצליח להבין את זה: הוא היה מרופא. כל מה שנשאר היו שלוש צלקות במקום בו הטופרים חתכו אותו – אבל הם היו סגורים ונראו בני מספר ימים. לא היה יותר שום.
טור הסתכל על ארגון בתדהמה.
"איך עשית את זה?" הוא שאל.
ארגון חיך.
"אני לא עשיתי את זה. אתה עשית. אני רק כיוונתי את כוחך."
"אבל אין לי את הכוח לרפא," ענה טור, מבולבל.
"האומנם?" השיב ארגון.
"אני לא מבין. שום דבר מזה לא מסתדר לי," אמר טור, בחוסר סבלנות מתגברת. "בבקשה, ספר לי."
ארגון הביט הצידה.
"יש דברים שעליך ללמוד עם הזמן."
טור חשב על משהו.
"האם זה אומר שאני אוכל להצטרף אל לגיון המלך?" שאל הוא בהתלהבות. "מובן שאם אני מסוגל להרוג סיבולד, אז אני מסוגל להחזיק מעמד מול בנים אחרים."
"מובן שאתה מסוגל," ענה הוא.
"אבל הם בחרו באחי – הם לא בחרו בי."
"האחים שלך לא יכלו להרוג את החיה הזו."
טור הביט בחזרה, חושב.
"אבל הם כבר סרבו לי. איך אצטרף אליהם?"
"ממתי הלוחם צריך הזמנה?" שאל ארגון.
מילותיו שקעו עמוק בפנים. טור הרגיש את גופו מתחמם.
"האם אתה אומר שאני צריך פשוט להתייצב? לא מוזמן?"
ארגון חייך.
"אתה יוצר את גורלך. האחרים לא."
טור מצמץ – ורגע מאוחר יותר, ארגון נעלם. שוב.
טור הסתובב סביב, מסתכל בכל כיוון, אבל לא היה שום זכר ממנו.
"כאן!" הגיע הקול.
טור הסתובב וראה סלע ענקית לפניו. הוא הרגיש שהקול הגיע מלמלה, והוא טיפס את האבן הענקית במיידי.
הוא הגיע למעלה, והיה נדהם לראות את ארגון.
מנקודת תצפית זו, למרות זאת, הוא יכל לראות מעל צמרות עצים של דארקווד. הוא ראה איכן דארקווד נגמר, ראה את השמש השנייה הופכת לירוק כהה, ומעל כל זה, הכביש המוביל אל חצר המלך.
"הדרך פתוחה עבורך לקחת," הגיע הקול. "אם אתה מעז."
טור הסתובב אבל לא ראה אף אחד. היה זה רק קול, מהדהד. אבל הוא ידע שארגון היה שם, איפשהו, ממריץ בעדו הלאה. והרגיש, עמוק בפנים, שהוא צדק.
ללא רגע היסוס נוסף, טור ירד במהרה מהסלע ויצא לדרכו דרך היער אל הכביש המרוחק.
במאוץ אל גורלו.
פרק שלוש
המלך מקגיל – שמנמן, עגול-חזה, עם זקן עבה מדי עם אפור, שיער ארוך לתאום, ומצח רחב מקומט על ידי קרבות רבים – עמד על הסוללה העליונה של ארמונו, מלכתו לצידו, והשגיח על החגיגות הפורחות. אדמותיו המלכותיות השתרעו מתחתיו בכל תפארתן, נמתחים הרחק ככל שהעין יכלה לראות, עיר משגשגת מוקפת חומה על ידי אבני המבצרים העתיקים. חצר המלך. מחוברים ביניהם על ידי מבוך של רחובות מתפתלים ישבו בנייני אבן מכל צורה וגודל – עבור הלוחמים, המשגיחים, הסוסים, הכסופים, הלגיון, השומרים, הצריפים, הנשקים, הנשקייה – ובין כל אלה, מאות מגורים עבור ההמון של אנשיו, אשר בחרו לחיות בתוך חומות העיר. בין הרחובות הללו התפרסו אקרים של דשא, גנים מלכותיים, רחבות אבן מרופדת, מזרות העולות על גדותיהן. חצר המלך שופרה במהלך המאות שנים, על ידי אב שלו, ועל ידי האב של האב לפני כן – ולכן היא הייתה בשיא התפארת שלה. ללא ספק, היה זה כעת המעוז הבטוח ביותר בממלכה המערבית של הטבעת.
מקגיל היה מבורך עם הלוחמים הטובים והנאמנים ביותר שאף מלך לא ידע כמותם, ובזמן חייו, אף אחד לא העז לתקוף. המקגיל השביעי להחזיק בכס, הוא החזיק אותו היטב בשלושים ושתים שנות מלכותו, היה מלך טוב ונבון. הארץ שגשגה גדולות בתקופת שלטונו. הוא הכפיל את מימדי צבאו, הרחיב את הערים שלו, הביא שפע לעמו, ואף לא תלונה אחת הייתה להימצא בין אנשיו. הוא היה ידוע כמלך נדיב, ולא הייתה תקופה כזו של שפע ושלום כמו שמאז שלקח את הכס.
מה שפרדוקסאלי היה בדיוק הדבר שהחזיק את מקגיל ער בלילות. כיוון שמקגיל הכיר את ההיסטוריה שלו: בכל התקופות, לא הייתה מעולם מתיחה כה ארוכה ללא מלחמה. הוא לא תהה יותר אם תהיה התקפה – אלא מתי. וממי תבוא.
האיום הגדול ביותר, כמובן, היה ממעבר לטבעת, מהאימפריה של פראים אשר שלטו בפריפריה של וואילדס, אשר שעבדה את כל האנשים מחוץ לטבעת, מעבר לקניון. עבור מקגיל, ושבעת הדורות לפניו, הוואילדס מעולם לא הווה איום ישיר. בגלל הגיאוגרפיה הייחודית של ממלכתו, בצורת מעגל מושלם – טבעת – המופרד משאר העולם בקניון עמוק ברוחב של מייל, ומוגן על ידי שריון אנרגיה, אשר פעל מאז מלכות המקגיל הראשון, לא היה להם הרבה מה לפחד מהוואילדס. הפראים ניסו פעמים רבות לתקוף, לחדור דרך השריון, לחצות את הקניון; הם לא הצליחו אפילו פעם אחת. כל עוד הוא ואנשיו נשארו בתוך הטבעת, לא היה שום איום חיצוני.
זה לא אמר, בכל זאת, שלא היה שום איום מבפנים. וזה היה מה שהשאיר את מקגיל ער עד מאוחר בלילות. זו, למעשה, הייתה המטרה של חגיגות היום: נישואין של בתו הבכורה. החתונה המאורגנת במיוחד בכדי לפייס את אויביו, לשמר את השלום השביר בין ממלכות מזרחית ומערבית של הטבעת.
בעוד שהטבעת התפרסה לאורך חמש מאות מייל טובות בכל כיוון, היא הייתה מחולקת בדיוק באמצע על ידי רכס הרים. האדמות הגבוהות. בצידו השני של האדמות הגבוהות התמקדה הממלכה המזרחית, השולטת בחצי השני של הטבעת. והממלכה ההיא, נשלטה במשך מאות שנים על ידי היריבים שלהם, המקקלאודים, ניסתה תמיד לשבור את הסכם השביר עם המקגילים. המקקלאודים היו נרגנים, לא מרוצים עם חלקם, משוכנעים כי הצד שלהם של הממלכה ישב על אדמה פורייה פחות. הם התחרו על אדמות גבוהות גם כן,
מתעקשים שכל רכז ההרים היה שלהם, כאשר לפחות חצי ממנו השתייך למקגילים. התכתשויות על נושא הגבולות היו תמידיות, וכך גם איומים לפלישה.
בעוד שמקגיל הרהר על כל זה, הוא היה מעוצבן. המקקלאודים צריכים להיות שמחים; הם היו בטוחים בתוך הטבעת, מוגנים על ידי הקניון, הם ישבו על האדמות הנבחרות ביותר, ולא היה להם דבר לפחד ממנו. למה לא יכלו להיות מרוצים עם החצי שלהם של הטבעת? היה זה רק מכיוון שמקגיל חיזק את צבאו עד כדי כך, שפעם ראשונה בהיסטוריה, המקקלאודים לא העזו לתקוף. אבל מקגיל, המלך הנבון שהיה, חש משהו באופק; הוא ידע שהשלום הזה לא יכל להימשך. לכן, הוא ארגן את החתונה הזו של בתו הבכורה לנסיך בכור של מקקלאודים. וכעת היום הגיע.
הוא הביט למטה, הוא ראה פרוסים מתחתיו אלפי נתינים לבושים טוניקות בצבעים בהירים, מסתננים מכל פינה של הממלכה, משתי הצדדים של האדמות הגבוהות. כמאט כל הטבעת כולה, כולה נשפכים לתוך המבצר. אנשיו התכוננו במשך חודשים, פקדו לעשות כך שהכול יראה משגשג, חזק. לא היה זה רק היום לנישואין; היה זה היום לשלוח מסר למקקלאודים.
מרגיל סרק את מאות החיילים שלו מתיישרים בצורה אסטרטגית לאורך הסוללות, בתוך העצים, בין החומות, יותר חיילים מאשר היה מצטרך – והרגיש מרוצה. היה זה מראה הכוח שחפץ. אבל הוא הרגיש גם על הסף; האווירה הייתה טעונה, בשלה להתנגשות. הוא כיווה ששום חום מוח, מוצת במשקה, לא יקום מאף אחת מהצדדים.
הוא בחן את שדות התחרויות, שדות המשחקים, וחשב על היום יבוא, הממולא במשחקים ותחרויות וכל סוגי חגיגות. יהיו הן מתוחות. המקקלאודים בטוח יופיעו עם צבא קטן משלהם, וכל תחרות, כל מאבק, כל מרוץ, יקבל משמעות. אם אפילו אחד מאלו היה הולך גחון, הוא היה מתפתח לקרב.
"מלכי?"
הוא הרגיש יד רכה על שלו והסתובב לראות את מלכתו, קראה, עדיין היפה מכל הנשים הכיר אי פעם. נשואה אליו באושר לאורך כל תקופת מלכותו, היא נשאה לו חמישה ילדים, שלושה מהם בנים, ולא התלוננה אפילו פעם אחת. יתרה מכך, היא הפכה ליועצת המהימנה ביותר שלו. עם הליכת השנים הוא הבין שהיא הייתה נבונה יותר מכל אנשיו. למעשה, נבונה יותר ממנו.
"היום הוא יום פוליטי," אמרה היא. "אבל גם יום הנישואים של בתנו. נשא ליהנות. הוא לא יקרה פעמים."
"אני דאגתי פחות כשלא היה לי כלום," השיב הוא. "כעת כשיש לנו את הכול, הכול מדאיג אותי. אנחנו בטוחים. אבל אני לא מרגיש בטוח."
היא הסתכלה עליו בחזרה בעיניים רחמניות, גדולות ובצבע לוז; הם נראו כאילו החזיקו בחוכמת העולם. רסיסיה ירדו, כפי שנהגו לעשות תמיד, נראים רק טיפה ישנוניים, והיו ממוסגרים על ידי שערה היפה, חלק וחום, בגוון עדין של אפור, אשר נפל על שתי צידי פניה. נוספו לה כמה כמטים, אבל היא לא השתנתה אפילו טיפה.
"זה בגלל שאינך בטוח," היא אמרה. "אף מלך אינו בטוח. יש יותר מרגלים בחצר שלנו מאשר אי פעם תרצה לדעת. וזו היא הדרך של הדברים."
היא נשנע כלפיו ,נישקה אותו וחיכה.
"נסה ליהנות מזה," היא אמרה. "זו היא חתונה אחרי הכול."
עם זאת, היא הסתובבה וירדה מהסוללה.
הוא צפה בה הולכת, ואז הסתובב והביט על חצרו. היא הייתה צודקת; היא תמיד הייתה צודקת. הוא אכן רצה ליהנות מזה. הוא אהב את בתו הבכורה, ואכן הייתה זו חתונה אחרי הכול. היה זה היום היפה ביותר של תקופת השנה היפה ביותר, אביב בשיאו, עם קיץ מפציר, שתי השמשים מושלמים בתוך הרקיע, ורוחות קלות ביותר נרגשות. הכול היה בפריחה מלאה, עצים בכל מקום מוצפים בלוח צבעים של ורודים, סגולים, כתומים ולבנים.
לא היה משהו שחפץ בו יותר מאשר לרדת למטה ולשבת עם אנשיו, לצפות בביתו מתחתנת, ולשתות פינטות של אייל עד שלא היה יכול לשתות יותר.
אבל הוא לא יכל. הייתה לו רשימה ארוכה של חובות לפני שיכל היה לדרוך אל מחוץ לארמונו. אחרי הכול, יום החתונה של בתו משמעותו הייתה התחייבות עבור המלך: הוא צריך היה להיפגש עם מועצתו; עם ילדיו; ועם שורה ארוכה של העותרים, אשר היה להם את הזכות לראות את המלך ביום הזה. יהיה לו מזל אם היה מספיק לצאת מהארמון בזמן לטקס שקיעת השמש.
*
מקגיל, לבוש בבגדי המלכות המיטביים שלו, מכנסי קטיפה שחורות, חגורה זהבה, גלימה מלכותית העשויה הממשי הסגול והזהב הטובים ביותר, מעטפת לבנה, מגפי עור זוהרות עד לשוקיו, וחובש את כתרו – חישוק זהב מצועצע עם אבן אודם גדולה ממוקמת במרכזה – צעד בשחצנות דרך מסדרונות הארמון, מוקף במטפלים. הוא פסע דרך חדר אחר חדר, יורד במדרגות דרך המעקה, חותך דרך חדרי המלכות שלו, דרך עולם קשתי ענק, עם תקרת הרם שלה ושורות של זכוכיות צבעוניות. לבסוף, הוא הגיע לדלת אלון עתיקה, עבה כגזע עץ, אותה פתחו נתיניו לפני שהתפנו לצדדים. חדר הכס.
היועצים שלו עמדו בדום כשמקגיל נכנס, הדלת נסגרה בטריקה מאחוריו.
"תתיישבו," אמר הוא, נמהר יותר מהרגיל. הוא היה עייף, ביום הזה במיוחד, מרשמיות אינסופית של השליטה בממלכה, ורצה לסיים איתם מהר.
הוא התהלך לאורך חדר הכס, אשר מעולם לא הספיק להרשים אותו. התקרה שלו המריאה חמישים רגל לגובה, קיר אחד שלם הווה לוח של זכוכית צבעונית, קירות וריצפה עשויים אבן בעובי של רגל. החדר בלי בעיה יכל לכנס מאה מכובדים. אבל בימים כמו היום, כשהתכנסה מועצתו, היו שם רק הוא ומספר יועציו בתפאורה החלולה. החדר נשלט בידי שולחן רחב בצורת חתי מעגל, מאחוריו עמדו יועציו.
הוא הלך ביהירות דרך הפתח, ישירות באמצע, אל הכס שלו. הוא עלה במדרגות האבן, עבר את האריות המגולפים, ושקע בתוך רפידת כריות הקטיפה האדומה של כסו, מחושל כולו בזהב. אביו ישב על הכס הזה, כמו גם האב שלו, וכל המקגילים שלפניו. כשישב, הרגיש מקגיל את הכובד של אבות – של כל הדורות - על עצמו.
הוא עבר על היועצים הנוכחים. היה כאן את ברום, הגנרל הדגול ביותר שלו והיועץ לענייני צבא; קולק, גנרל לגיון הבנים; אברטול, הזקן שבחבורה, איש מלומד והיסטוריון, מנחה המלכים מזה שלוש דורות; פירט, יועצו על ענייני הפנים של החצר, איש דק, עם שיער אפור קצר ועיניים חלולות אשר אף פעם לא נשארו דוממות. פירט לא היה אדם שמקגיל אי פעם בטח בו, והוא גם מעולם לא הבין את התואר שלו. אבל האב שלו, והאב שלפניו, החזיקו יועץ לענייני החצר, ולכן, מתוך כבוד אליהם, שמר על כך גם הוא. היה כאן את אוון, הגזבר שלו; בראדאייג, יועצו לענייני חוץ; איירנאן, המוכס שלו; דוואיין, יועצו בענייני ההמון; וקלווין, המייצג של האצולה.
מובן שלמלך הייתה סמכות מוחלטת.אבל הממלכה שלו הייתה ממלכה ליבראלית, ואביו תמיד התגאה בכך שנתן לאצילים קול בכל העניינים, מתועל דרך נציגם. היסטורית היה זה מאזן לא יציב בין המלכות לבין האצילים. כיום הייתה ביניהם הרמוניה, אבל בתקופות אחרות היו התקוממויות ומאבקי כוח בין האצולה לבין המלוכה. היה זה מאזן טוב.
כשסרק מקגיל את החדר, הוא זיהה שאדם אחד היה חסר: אותו האיש עמו חפץ לשוכח הכי חזק – ארגון. כרגיל, מתי ואיכן יתגלה היה בלתי צפוי. העובדה הרגיזה את מקגיל עד אינסוף, אבל לא הייתה לו בררה, אלא לקבל זאת. דרכם של דרואידים היה כמוס עבורו. ללא נוכחותו, מקגיל הרגיש עוד יותר חסר סבלנות. הוא רצה לסיים עם זה, לעבור לאלף דברים אחרים אשר המתינו לו לפני החתונה.
הקבוצה של יועצים ישבה עם הפנים כלפיו סביב שולחן חצי-עיגולי, מפוזרים כל עשרה צעדים, כל אחד יושב על כסא מאורן עתיק עם ידיות עץ עם חריטה מפורטת.
"מלכי, אם יורשה לי להתחיל," קרא אוון.
"הנך רשאי. ותהיה קצר עם זה. זמני צר היום."
"בתך תקבל שפע של מתנות היום, אשר, כולנו מקווים, ימלאו את גנזיה. אלפי האנשים המשלמים מס הוקרה, מציגים מתנות לך אישית, וממלאים את בתי הבשת והפונדקים שלנו, יעזרו למלא את הגנזים שלנו גם. יחד עם זאת, ההכנות לחגיגות של היום ירוקנו כמות משמעותית מהאוצר המלכותי. אני מציע העלאה במיסוי העם, ויתכן גם האצילים. מס חד פעמי, כדי להסיר את הלחץ של המאורע האדיר הזה."
מקגיל ראה את הדאגה על פניו של גזברו, ובטנו צנחה מהמחשבה שהאוצר יתרוקן. עם זאת, הוא לא יעלה את המסים.